החלטה בתיק בש"א 919/06

ה ח ל ט ה

          קבוצת המשיבים 2 בבקשה הם התובעים בת"א 1589/99. המדובר בדיירים אשר רכשו דירות אצל הנתבעת מס' 6, חברת לי מעון (להלן - לי מעון), כאשר הנתבעים 3, 4 ו-5 הם בעלי מניותיה. המשיב מס' 1, בנק איגוד (להלן - הבנק) הוא הבנק אשר נתן ליווי פיננסי לפרויקט הבניה ונתן ערבויות בנקאיות לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), תשל"ה-1974.

קבוצת המשיבים 2 תבעו את החברה, את מנהליה ואת הבנק, בגין ליקויי בניה וכן בגין אי-רישום זכויות חכירה על דירותיהם במינהל מקרקעי ישראל.

ביום 25.12.05 ניתן פסק-דין חלקי באשר לחלק מליקויי הבניה, והוסכם בין כל הצדדים שהיו אותה עת בדיון, דהיינו הבנק, לי מעון ומנהליה, והתובעים, כי יעשו כל מאמץ לרישום חכירה על-שם הדיירים במינהל מקרקעי ישראל. מן הראוי לציין, כי הבנק עשה מאמצים לקדם את רישום החכירה, הן בכך שהתחייב כלפי מינהל מקרקעי ישראל לסלק את חובה של לי מעון למינהל, והן בפעולות נוספות שנועדו לקדם את עניין רישום החכירה על-שם הדיירים.

הסיבה העיקרית לאי-רישום זכויות החכירה על-שם הדיירים במינהל מקרקעי ישראל, היא עיקול שהוטל על-ידי קבוצת המבקשים המיוצגת על-ידי עו"ד י' דיאמנט.

בשעתו הגיש הבקשה בקשה נגד קבוצת המבקשים בה"פ 603/97. הצדדים הגיעו באותו עניין להסכמה, לפיה בכפוף לביצוע חיובים מסוימים - יוסר העיקול על הדירות (להלן - הסכם הפשרה; הוסכם על עניינים נוספים, אולם הם אינם רלוונטיים לעניין נשוא התביעה).

לטענת המבקשים, לי מעון והבנק לא קיימו את חיוביהם, ולכן אין הם יכולים להסכים להסרת העיקולים. לטענתם, אי-קיום החיובים מתבטא בעיקר בכך שלא ניתן לרשום משכנתא על דירות בבנין, כפי שהצדדים התחייבו בה"פ 603/97.

ביום 26.1.06 הגיש בא-כוח הבנק בקשה לזמן את הצדדים לדיון לצורך קידום הליכי הנפקת הסכמי חכירה, כאשר כלל בין הצדדים אותם ביקש לזמן את המבקשים שלא היו צד להליך האזרחי. בא-כוח הבנק הסביר את כל פעולותיו שנעשו על מנת לקדם רישום חכירות על-שם הדיירים, והבהיר כי העניין עלה על שרטון לאור סירוב המבקשים לייחוד העיקול לשתי דירות עליהן הוסכם בהסכם הפשרה.

זימנתי לדיון את כל הצדדים שננקבו בבקשת הבנק, ולאור פניית בא-כוח המבקשים הבהרתי כי אין לי סמכות לחייבו להתייצב בדיון. יחד-עם-זאת, הכוונה הייתה לנסות לסיים את הפרשה כולה, ולהביא לידי גמר את האפשרות שנוצרה לרישום חכירות על-שם הדיירים, אשר רכשו דירות בין השנים 92' - 96', ועד היום לא נרשמו זכויותיהם.

קיבלתי תגובות גם מבא-כוח המבקשים, וכל המסמכים הרלוונטיים עליהם הסתמך, היו לפניי.

בדיון שהתקיים ביום 14.2.06 התייצבו הצדדים כולם, לרבות בא-כוח המבקשים, ובסופו של דיון הוסכם כי ינסו לסיים את המחלוקות ביניהם. הצדדים יצאו מלשכתי מבלי שנרשם פרוטוקול כלשהו, ולאחר שלא הגיעה כל הודעה ממי מהם, הם הוזמנו לדיון נוסף ליום 26.2.06. התברר כי הצדדים לא השכילו לסיים את המחלוקות ביניהם.

לדיון הנוסף שנקבע ליום 26.2.06 לא התייצב בא-כוח המבקשים. נמסר לי מפי בא-כוח הבנק, עו"ד לורך, כי ניתן לייחד רישום עיקול על 4 דירות שקיימות בבנין אשר לא נמכרו לאיש, ולאחר שברור כי העיקול שהוטל על כל הדירות, הוטל בגין חוב של 3 מיליון ש"ח (לא יותר מ-650 אלף דולר), יש בערכן של כל הדירות שלא נמכרו - אשר כל אחת מהן שווה לפחות 300 אלף דולר - כדי לכסות את החוב של לי מעון למבקשים.

לאור עובדה זו, ראיתי לנכון להורות למינהל מקרקעי ישראל לייחד את העיקול לטובת המבקשים על הדירות שלא נמכרו, ולהסירו מכל הדירות שנמכרו לתובעים.

בא-כוח המבקשים הגיש בקשה דחופה לביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד, ובקשת עיכוב לביצוע ההחלטה מיום 26.2.06.

לאחר שקיבלתי את תגובות כל הצדדים ואת הנימוקים המפורטים של המבקשים,  איני רואה לשנות את החלטתי או לבטלה.

בא-כוח המבקשים טען, כי בית המשפט אינו יכול ליתן החלטה שהיא צו עשה נגד גוף ציבורי מינהלי כמינהל מקרקעי ישראל, והסמכות הייחודית היא רק לבג"צ. כנראה נשתכח מבא-כוח המבקשים, כי הוראות סעיף 5 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958, שמנע הוצאת צווי מניעה או צווי ביצוע בעין נגד המדינה, בוטלו בחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) (תיקון), תשנ"ט-1998, ולאור ביטול זה ניתן ליתן צווים גם נגד המדינה.